<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ב</h1>
<h2>דף ג:</h2>
שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה החרש והשוטה והקטן, אבל חכמים תיקנו שיהא החרש נושא ונותן במטלטלין ומעשיו קיימין משום כדי חייו (רמב"ם מכירה פכ"ט ה"א ע"ש). בחגיגה בפרק קמא (ג' ב'—ד' א') אמרינן איזהו שוטה היוצא בלילה יחידי והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו והמאבד מה שנותנין לו ואמר רבי יוחנן ואפילו באחד מהן נחשב שוטה. החרש כיצד נושא ונותן, חרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח ברמיזה במטלטלין אבל לא קרקעות ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתישבין בדבר (רמב"ם שם ה"ב עי' מ"מ וכס"מ), כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין נ"ט א' ושם ע' ב'). אילם ששומע ואינו מדבר או שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין בכל בין במטלטלין בין בקרקע והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו (שם ה"ג). השוטה אין מקחו מקח ואין מתנתו מתנה ובית דין מעמידין להם אפוטרופוס לשוטים כדרך שמעמידין לקטנים (ע"פ רמב"ם שם ה"ד). תניא בתוספתא דתרומות (פ"א ה"ב) מי שהיה לעתים שוטה ולעתים שפוי [בזמן שהוא שפוי] כל מעשיו קיימין וז[ו]כה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכין העדים לחקור את הדבר היטב שמא בסוף שפיותו ובתחילת שטיות(י)ו עשה מה שעשה (ע"פ לשון הרמב"ם שם ה"ה).
